החלטה בתיק ב"ש 3559/07

1.       ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופט מר אברהם אליקים)  מתאריך 2.9.2007 בתיק ב"ש 4087/07.

2.       לבית המשפט קמא הוגש כתב אישום נגד המשיב, ובו עבירות רבות של איומים כלפי המתלוננת, שהייתה חברתו וביקשה להיפרד ממנו, וכן עבירות של תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

3.       בכתב האישום נטען, כי במועדים שונים, ובחלקם בעת שהמשיב היה אסיר בכלא עתלית, איים המשיב על המתלוננת כי יפגע בה. עוד נטען כי במחצית השניה של שנת 2006, המשיב תקף את המתלוננת וגרם להתנפחות שפתה התחתונה ולשטף דם מעל העין. כמו כן, במועד אחר ("בהמשך לאמור לעיל"), כאשר המתלוננת ביקשה להפרד מאת המשיב, עצר המשיב את המכונית בה נסעו השניים ושפך דלק על המתלוננת ועל המכונית ואיים לשרוף אותם.

4.       לצד כתב האישום הוגשה לבית המשפט קמא בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

5.       לאחר דיון בבקשת העוררת להורות על מעצרו של המשיב, ובין היתר לאחר שבית המשפט קמא הורה לערוך תסקיר מעצר, החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, באופן שירותק לבית הוריו בישוב טייבה ויהיה נתון לפיקוחם 24 שעות ביממה, וכן יהיה נתון לפיקוח אלקטרוני.

          מכאן הערר שלפני.

6.       ראיות לכאורה:

          לצורך הדיון בבקשת המעצר, הסכים ב"כ המשיב כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום. עם זאת אעיר, כי קיימת בעיתיות מסוימת, אשר אפשר ויהיה צורך לדון בה, שכן חלק נכבד מהראיות המוכיחות את עבירות האיומים הן ראיות שנקלטו בדרך של האזנת סתר למספר הטלפון של המתלוננת, על פי צו שהתיר להאזין למתלוננת בעקבות חשד שהמתלוננת הייתה מעורבת במקרה בו נרצח אדם.

          מכל מקום, המתלוננת למעשה לא הגישה תלונה בעקבות האיומים, ככל הנראה משום שלא חשה מאוימת, והיא נחקרה על עבירות אלה בעקבות הדברים שנקלטו בהאזנות הסתר שנעשו.

7.       עילת מעצר:

          עבירות איומים ואלימות פיזית מחילים את חזקת המסוכנות הסטטוטורית, ומקימים עילת מעצר. במקרים של אלימות, לעולם אינך יכול לדעת מתי האיום הוא איום סרק ומתי האיום הוא איום ממשי, ומטעם זה על בית המשפט להתייחס לכל איום כאילו הוא איום ממשי.

          על כן לכאורה קיימת עילה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

8.       חלופת מעצר:

          לכאורה, ריבוי האיומים במקרה שלפני אמור להביא למסקנה, שהאיומים אינם איומים סרק, דבר המצדיק כליאת המשיב במתקן כליאה. ואולם, כאמור, בית המשפט קמא הורה לערוך תסקיר מעצר.

          בתסקיר המעצר מסר שירות המבחן, כי דווקא המתלוננת היא זו שמבקשת כי המשיב ישוחרר ממעצרו, שכן הוא אינו מהווה איום כלפיה ואינו מסכן אותה. המתלוננת מסרה לקצין המבחן, כי במשך השנה וחצי בהן הייתה חברתו של המשיב, המשיב דאג לה ותמך בה, והאיומים שהשמיע כלפיה "הם חלק מסגנון הדיבור שלו כאשר כעבור זמן קצר היה נרגע ומבקש את סליחתה". קצין המבחן הוסיף, כי איומיו של המשיב כלפי המתלוננת, נתפסו אצל המתלוננת שנובעים מתוך דאגה לה, לאחר שהתחברה לאחרונה עם אנשים בעיתיים.

          שירות המבחן העריך איפוא, כי "רמת הסיכון שהישנות מעשים דומים כלפי המתלוננת, אינם גבוהים", ובסופו של דבר המליץ שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

          בהקשר זה הוסיף ב"כ המשיב וטען, שאם אכן חוששת המשטרה לבטחונה של המתלוננת, כי אז כיצד אירע שלאחר שאיומי המשיב נקלטו בהאזנת הסתר, יצא המשיב לחופשה מבית הכלא, במהלכה נפגש עם המתלוננת, והמשטרה לא עשתה דבר להגן על המתלוננת מפניו. אכן קושיה היא, ויש בה ללמד, לכאורה, שאיומי המשיב אינם איומים ממשיים, שהרי אם היה רוצה לממשם, הייתה לו ההזדמנות לממשם בעבר.

          סופו של דבר הוא, שהנני סבור, שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ומקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת המעצר.